יום שישי, 9 בספטמבר 2011

אתמול, שעה לאחר שסיימתי לכתוב בבלוג, נסעתי ליום עבודה חדש עם תוכניות לגיוס התלמידים לתוכניותי,אותם אפגוש עוד רגע בביה"ס. תוכניתי לא יצאה לפועל שכן תוך 15 דק' במהלך נסיעתי לעבודה, עצרתי בהדרגה לפני מעבר חציה על מנת לאפשר לאשה עם תינוק בעגלה אשר היו בין מכוניות עומדות עומדות בפקק והמתינו להמשך החצייה. בין רגע הרגשתי את צווארי כמו ניתק ממקומו בעיקבות חבטה עזה בגב הרכב. בעיקר הייתי המומה מהפתאומיות והעוצמה שבחבטה.ממבט חטוף במראה הבנתי שמאחורי אוטובוס ובשל הגודל + המהירות שלו חששתי שמא אסבול מנזק בלתי הפיך ונתקפתי בהלה . הבחנתי שהאם ותינוקה סיימו את חציית הכביש בשלום.התחלתי לבכות ללא שליטה מחוסר אונים וממקום של פניקה לגבי בריאותי שכן יש לי הסכם עם בורא עולם שהוא לוקח אותי מכאן בריאה ושלמה. בין רגע הקיפו אותי אנשים יקרים זרים לי לגמרי ועם זאת חיממו את לבי שהחל להתמלא ברחמים עצמיים . בחורה במדים של שומרת תחנת האוטובוס כנראה, לקחה פיקוד וחילקה הוראות, להתקשר לאמבולנס, להביא מים, לא לגעת בי ועוד, אשה עם מטפחת לראשה הגישה לי מים קרים ושטפה את פני תוך מילים מרגיעות. התרגשתי מאוד מהתנהגות ויחס האנשים ושמחתי שאני שייכת לעם כ"כ מקסים ואז בכיתי מהתרגשות. ביקשתי להתקשר לעבודה באמצעות חברתי היקרה דורית , אחת הנשים דיברה אתה, וכשהעברתי לאמבולנס רציתי להיות קצת לבד, לא רציתי עדיין להודיע לבעלי. רציתי להבין ולעכל את הסיטואציה הפתאומית אליה נקלעתי. בבית החולים שוב בכיתי הרגשתי בדידות וצורך בנוכחותו של בעלי היקר יצרתי אתו קשר והוא הגיע .ומהר מאוד עלה חיוך על שפתי שכן אני עדיין מתרגשת לראות אותו למרות שאנו יחדיו 35 שנה... חברותי מתקשרות החל מאתמול וזה משמח אותי שיש לי אותן . ביום יום זה נראה ברור מאליו שיש חברים ומשפחה אוהבת אך מגיעים רגעים בחיים בהם עוצרים ומתבוננים בכל ומוקירים באמת את הקיים. תודה לאל על משפחתי וחברי, על הבריאות והאהבה , טוב הלב והנתינה שבבני האדם.
הכתוב כאן לא קשור לעבודתי אך החיים מגוונים ומלאי הפתעות וקטע זה הוא חלק מההפתעות. שבת שלום אני מרגישה טוב, רק מחכה ששרירי ירפו מאחיזתם האימתנית בי ואוכל לחזור לשיגרה המתוקה. אוהבת את החיים.

תגובה 1: